תעשיית האדמה הנדירה החלה בשנות השמונים של המאה ה-19. באותה תקופה, היה צורך להפיק תוריום ממונאזיט (תוריום ומינרלים של אדמה נדירה) לייצור כיסויי מנורת קיטור, ואדמה נדירה היו תוצרי לוואי חסרי תועלת. עד תחילת המאה ה-20, קרקעות נדירות יושמו בהדרגה באזורים כמו צור, מוטות קשת פחמן, צבעי זכוכית ואבקות ליטוש. במקביל, מנורות חשמליות החליפו מנורות קיטור, וכתוצאה מכך טרנסלוקציה עיקרית ומשנית של תוריום ואדמה נדירה במהלך הטיפול במונאזיט. במהלך מלחמת העולם השנייה הופק התוריום בכמויות גדולות בשל הביקוש לטכנולוגיה גרעינית, וכדורי אדמה נדירים הפכו לתוצר לוואי של עיבוד מונזיט, אך טוהרם לא היה גבוה והיישומים שלהם לא היו נפוצים. עד שנות ה-50, עקב היישום המוצלח של טכנולוגיות חדשות כמו חילופי יונים והפקת ממס בהפרדה וטיהור של כדורי אדמה נדירים, גדל טוהר מוצרי האדמה הנדירים והמחירים ירדו. בשנות ה-60, כדורי אדמה נדירים שימשו כזרזים לפיצוח נפט ולהפקת אבקות ניאון; הופעתם של מגנטים קבועים מקובלט אדמה נדירים בשנות ה-70 והוספה של יסודות אדמה נדירים בייצור הפלדה כל אלה קידמו את ההתפתחות המהירה של תעשיית האדמה הנדירה. סין ייצרה את כל מתכות האדמה הנדירות למעט פרומתיום בסוף שנות ה-50 והחלה בייצור תעשייתי בתחילת שנות ה-60. פרומתיום הופק בשנת 1972.